הקשר בין פרופ' דן אריאלי לאבא שלי

"עונת האזכרות החלה"

 כך התחלתי את שיחת הטלפון עם בן דודי.

אלו שבועיים שיש לאבא שלו (דודי אברהם), לאח שלי ולאבא שלי אזכרות ולעוד כמה קרובי משפחה מדרגה שניה ואילך... 

המשכתי בהומור שחור... "אני מזמין אותך לאירוע שלי שיערך ביום ..."

 בבדיחות יש תמיד צד שנפגע ובטח בבדיחות שחורות (אז התנצלותי מראש). מה לעשות המתים שלנו הם חלק מהחיים שלנו...

 אז אני רוצה לשתף במשהו אישי, הרי זה חלק מהקטע של פוסטים.

אך לפני כן, בסיפרו של פרופ' דן אריאלי "לא רציונלי ולא מעשי", מנפץ הכותב הנחות על ההתנהגות שלנו עם כסף באמצעות המחקרים שערך ומוכיח כיצד מוחנו עובד ומה מניע אותנו לקבל החלטות לא רציונליות עם הכסף. 

החלטות שאנו חושבים שיש בהן היגיון, אך מסתבר לרוב שאין בהן כל היגיון כלכלי, פרט להסמכה שאנו נתנו לפעולה, או להחלטה בה בחרנו.

רבות הדוגמאות שהוא מביא על ניפוץ התפיסה כי מחירי מוצרים נקבעים על פי ביקוש והיצע. אחת מהן נקראת "עיגון". 

בקצרצרה - עיגון הוא מצב שבו המחיר נקבע על ידי המפיץ/ היצרן/ המציע באמצעות מספר אמצעים ואנו כצרכנים מקבעים אותו במוחנו ומתרגלים איליו. בין אם נקנה או לא, זה כבר סיפור אחר. למעשה, אין לנו הצרכנים (הצד האחראי על הביקוש) כל השפעה על המחיר ומהרגע שהוא הוחדר לתודעתנו במחיר שקבע אותו מפיץ, הוא קיבל חותם.

 ואיך כל זה קשור לאבא שלי ?

 היינו 3 אחים במשפחה, אחי הבכור ז"ל, אחותי ואני בן הזקונים. היה פער של 19 שנה ביני ובין אחי ו10 לאחותי. אחי ואחותי הכירו את אבי בתקופות שונות לגמרי, אפשר לומר אפילו בדור אחר.

במהלך השנתיים האחרונות, הכרתי אנשים שהכירו את אבי, חלקם הכירוהו לפני שנולדתי וחלקם מתקופת הילדות שלי... ולכל אחד מהם יש עיגון שונה משלי על אבא שלי.

 אני יודע שאבא שלי היה דמות מוכרת מאוד, אהודה ומשפיעה ובילדותי הצעירה מאוד, ייתכן שזכיתי להכיר זאת, אבל לא ידעתי עד כמה, או שידעתי, אבל זה נדחק עם השנים הרעות ונשכח מהזיכרון.

 זוכר תמונת ילדות, נדמה לי שהייתי בסביבות גיל 5. ערב אחד, הגיע אלינו בחור צעיר הבייתה שאני בטוח שאבא שלי לא ממש הכיר...זה היה די אופייני. אני זוכר שהייתי מסתובב איתו ברחבי העיר העתיקה, בימי שישי וכל אדם שני היה קורא לעברו.. " מה שלומך בן עמי ?" והוא היה משיב לכל אחד ואחד  "ברוך השם, מה שלומך חביבי...". כששאלתי פעם למי הוא ענה? הוא עשה פרצוף נבוך ומחוייך של לא יודע...

אותו בחור צעיר, בא וביקש עזרה לחתונה שלו.

אבא שלי היה מסתובב תמיד עם חבילת שטרות בכיס. משום מה הוא לא האמין בארנק והאמת היא שאני לא חושב שארנק היה מכיל את כמות השטרות שהוא היה רגיל להסתובב איתה.

מבלי להתבלבל שלף את הסטיפה מהכיס ושאל "כמה חסר לך חביבי?" 

אני לא יודע לומר אם מדובר בנדיבות, או ביהירות תמימה, או שתיהן ביחד. אך מה שבטוח זה היה חלק מהעניין של איך שאנשים תפסו אותו. אולי בכלל היה נהוג כך פעם, לבוא לאנשים זרים ולבקש מהם כסף.

 הוא שלף מהסטיפה כמות נכבדת של שטרות, משהו שלהערכתי שווה היום ל10,000שח ושאל אותו אם זה מספיק? לפני שהבחור הספיק לענות, הוסיף עוד קצת ואמר לו "וזה לחליפה".

אלו ועוד כמה מהן, הן תמונות ילדות שצצות לי לעיתים רחוקות, רחוקות מידי. בעיקר כשאני פוגש את האנשים שהכירוהו פעם, כי אני לצערי זוכר אבא אחר לגמרי...

 כשאני הגעתי לבגרות, אבא שלי היה שקוע בחובות, לקראת פשיטת רגל קשה ולקראת חיים בשפל. אותם חיים שחוויתי איתו למשך ה20 שנה הבאות.

 לצערי רוב הזיכרונות שלי ממנו הם זיכרונות לא טובים, תקופות לא פשוטות שעברנו יחד וזו הייתה תקופה של מעל ל20 שנה, צדדים שניסיתי להסתיר מהבנות שלי, שלא יכירו. הייתי מייפה כמה שניתן, כדי שיזכרו את הסבא כמה שיותר חמוד שהיה להן. אפילו המצאתי לו שם שיהיה חמוד "סבא פוקימון".

 כך שהעיגון שלי ממנו התקבע לאדם שהיה בתקופה הזו. ומפאת כבודו שבהחלט מגיע לו, עדיף שתימחק מזכרוני כל התקופה הזו.

 ובכל זאת, למה אם כך אני מעלה את הדברים הללו?

 התיאוריה שלי מקבלת נדבך נוסף על זו של הפרופסור. כפי שעיגון מקבע במוחנו תפיסה שמנחה אותנו לקבלת החלטות ולפעול בהתאם, כך העיגון גם יכול להשתנות ולהתהפך ולקבל משמעות חדשה, אולי משודרגת.

 מחר יעברו שנתיים מאז פטירת אבי בליל סוכות ומוחי מקבל עיגון מחודש, בעיקר בזכות החברים החדשים שהכרתי.

 אני רוצה להודות לאבי שהכיר לי במותו, את כל האנשים האלו, החברים החדשים שלי שמעגנים במוחי מחדש את אבא שלי כמו שראוי לזכור אותו.

 חג סוכות שמח אבא 

חג שמח לכולם.